<h1>סמ"ג עשין סימנים קמ"ז—קמ"ח</h1>
<h2>דף נב:</h2>
זמן ביעור פירות שביעית אינו שוה אלא כשכלה אותו המין בשדה כלה בבית שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה ממין זה אתה אוכל ממה שבבית כלה החיה לאכול ממין זה [ש]בשדה חייב לבער אותו המין מן הבית (ע"פ רמב"ם שמו"י פ"ז ה"א ע"ש) וכשיכלה לחיה שבשדה כיצד יעשה כדתניא בסוף תוספתא דשביעית (פ"ח ה"ד) מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור כיצד יעשה, מחלק מהם לשכניו לקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל מהם עד שיכלו, הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות שביעית כלל אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול (ע"פ פסחים נ"ב ב' תד"ה מתבערין ע"ש). ובמסכת שביעית שנינו (פ"ט מ"ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד.
<h2>דף נג.</h2>
עוד שנינו שם (שביעית פ"ט משנה ב'—ג') שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש ארצות לכל אחת ואחת ומפרש שם כגון ביהודה ההר והשפלה והנגב כו' ולמה אמרו שלש ארצות לכל אחת ואחת שיהו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה, פירוש שאם כלה ביהודה בארץ ההר ואינו כלה בארץ העמק כלה בבית ליושבי ההר אע"פ שאינו כלה לחיה שבעמק, והטעם מפרש בירושלמי שערו לומר שאין חיה שבהר גדילה על פירות שבעמק. ויש פירות שזמן ביעורן ידוע כדתניא בתוספתא דשביעית (ל"מ ועי' פ"ז הל' י"ב) ומביאה בפסחים בפרק מקום שנהגו (נ"ג א' וע"ש) אוכלים בגרוגרות עד חנוכה בתמרים עד הפורים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת, וכל אלו הזמנים הם בשמינית אחר השביעית. וכן כל הביעורים בשמינית אחר השביעית. [כבר הזכרנו למעלה (הו' במס' שביעית רפ"ז) מה ששנינו במסכת שביעית (פ"ז מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם [או מאוכל בהמה] או ממין הצובעין אם אינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית וחייב בביעור ויש לדמיו ביעור ואם הוא מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור (ע"פ לשון רמב"ם שמו"י פ"ז הי"ג)].
